המהפכה במדע עצמו

בפרק הקודם ניסיתי לחשוף את עוצמת השינוי שעבר העולם בשנים שבהם התרחשה ה"מהפכה המדעית". אחת הטענות המרכזיות שאותה בקשתי להדגיש היתה שהשינויים שהעולם עבר, ההתפתחויות והתמורות, היו מהירים מאוד, במידה רבה מהירים מדי, ושהאנושות שילמה מחיר כבד בעד מהירות זו. מה שחשוב, כמובן, לקורס באמונה הם השינויים שהעולם עבר בתחום האמוני. ואכן, המהפכה המדעית של סוף המאה ה19 כללה בתוכה שינויים מרחיקי לכת ביחס לדת, לאמונה ולדרך החיים שהיתה מקובלת עד אז והובילה, במידה רבה, לתהליך הכפירה שהתפשט במקביל לה. אולם, אולי מכיוון שהאדם חייב בכל זאת להאמין במשהו, במקביל לניתוק מחיי הדת החלה להתפשט בעולם מעין "דת חדשה"- דת המדע, או במילים אחרות, נכונות יותר- דת השכל האנושי. האדם התחיל (והיה בזה חידוש גדול לעומת העבר) לבחון כל דבר בעין שכלו, וכל הנחה שלא הובנה בשכל האנושי גם לא התקבלה על ידו. התחושה היתה שהשכל האנושי מסוגל לכל ושהמדע עתיד לספק תשובות לכל חידות היקום, אם לא ממש עכשיו אז בקרוב מאוד.

בעוד שדרכי חשיבה אלו הלכו והתפשטו בציבור, הרי שבמדע עצמו חלו תהליכים אחרים, ולעיתים תהליכים הפוכים. כבר ציינו בשיעור הקודם את שלושת השאלות המדעיות הבלתי פתורות שאותם חשב המדע ל"פתור תוך כמה שנים". שאלות אלו, ביחד עם מספר נושאים אחרים, הובילו לפריצתה של תורה מדעית חדשה בתחילת המאה ה20- תורת היחסות. תורת היחסות, מלבד פריצת הדרך המדעית העצומה שהיא הביאה, גם שברה המון מיתוסים מדעיים מהעבר. התורה הפיזיקלית שהיתה מבוססת עד אז על הנחותיו ה"מכניות" של ניוטון שינתה את פניה מן הקצה אל הקצה- אקסיומות נשברו, הנחות "מבוססות" התגלו כטעות, שיטות מדידה ומחקר חדשות אומצו ועוד... בתורת היחסות היה יותר מאשר "סתם" תורה מדעית חדשה, היה בהצגתה, בהנחות החדשניות שהיא הניחה ובגישה שלה, עולם חדש לגמרי של מדע. גם השבירה של הנחותיו המדעיות של ניוטון, שהתגלו כ"טעות", גרמה לזעזוע גדול בעולם המדעי. עולם מוצק, הבנוי על ראיות והוכחות, שינה את פניו מן הקצה אל הקצה ופתאום חילחלה (שוב!) אל ההכרה העובדה שבהחלט יתכן ובעתיד תוצג תורה מדעית חדשה שתסתור אפילו את תורת היחסות. אם עד אז היה מקובל להתייחס למחקר כאל אבן יסוד שאין לערער עליה ושלא ניתן לחלוק עליה, הרי שפתאום הוכח שתורות אלה אינן מחוסנות מפני טעות ושבהחלט יתכן שמחר יקום מדען צעיר (או מבוגר, כמובן) ויסתור את כל מה שהיה מקובל לחשוב עד היום.

יתירה מזאת, בעצם ההנחות המדעיות של תורת היחסות מונחת ההכרה הבסיסית ש"הכל יחסי". על פי תורה זו כל מדידה (לדוגמא) נכונה רק לזמן ולמקום שבו היא נעשית ולפיכך יש סייג גדול מאוד על כל דבר שנלמד בדרך של התבוננות וניסוי. בכל תוצאת מחקר צריך החוקר לציין את המקום שבו נעשה הניסוי, את הטמפרטורה, את הזמן, לחץ האוויר ועוד ורק כך ניתן יהיה לבחון את דבריו ותוצאות ניסויו. לזווית שבה אנו בוחנים את התוצאות (זווית ההסתכלות) יש משמעות עמוקה והשפעה עליהם, ובסופו של דבר- הצורה שבה המציאות נראית ממקום אחד אינה מקבילה לצורה שבה היא נראית ממקום אחר .
במובן הזה סתרה תורת היחסות, ותורות רבות שבאו בעקבותיה, את "דת המדע". אם עד אז היה מקובל לחשוב שאבן הבוחן היחידה היא החושים, הראיה, המדידה, הניסוי ודומיהם, הרי שתורת היחסות הציבה אתגרים גדולים בפני שיטת הלמידה הזאת. עולם המדע הפנים את העובדה שמאותו זמן והלאה היו יותר "הנחות", "השערות" ו"דרכי הסבר הגיוניות", מאשר "ידע", "פיענוח" ו"פיצוח הקוד הפיזיקלי של המציאות" .

תורת היחסות שינתה אם כן את פני המדע בשני דברים מרכזיים: א) בעצם הצגתה וסתירת ההנחות הבסיסיות של ניוטון שעל פיהם עולם הפיזיקה התקיים עד אז היה מהפך עצום וגילוי של הבעייתיות שבלימוד העולם דרך ניסוי וטעיה. ב) עצם התורה מבוססת על ההנחה שהכל יחסי, צלוי בנסיבות ושכל מדידה היא גם תוצאה של המקום והזמן שבו היא בוצעה.
בתורת היחסות היה ללא ספק תהליך "בגרות" של העולם המדעי והנחותיו. ההכרה שעולם הפיזיקה עדיין פתוח למחקרים, שעדיין ישנן חידות בלתי פתורות, ובעיקר ההכרה בכך שאף תאוריה אינה מושלמת ושיתכן שהיא תתגלה בעתיד כטעות (או כלא

מושלמת), כל אלה גם יחד גרמו למדע להתבגר, לנטוש את התקופה הבוסרית של המהפכה המדעית ולהכרה בכוחותיו האמיתיים.

המעבר היה חד. מדיבורים על עובדות מוצקות, הצהרה על הבנת המציאות לכל גווניה וכיוצא באלה, עבר המדע לצורה אחרת של מחקר והתבטאות. המדע המודרני עוסק ב"תאוריות" ולא בעובדות מוחלטות. מדענים צעירים מציגים "תאוריות חדשות" ולאו דווקא הסברים מוחלטים למציאות ועוד...

במקביל לתורת היחסות היו מספר תורות נוספות שהשפיעו מאוד על התהליך שאחריו אנו עוקבים, בעיקר בכך שהן סתרו הנחות מדעיות בנות (כמעט) אלמוות. אחת מהנחות אלו נוגעת לנושא שבו נדמה לנו כיום שישנה סתירה עצומה בין המדע לתורה- עניין גיל העולם. במשך אלפי שנים היה המדע משוכנע לחלוטין שהעולם "היה תמיד", הטענה היתה שהעולם לא נברא אף פעם אלא "תמיד היה שם". טענה זו, שנשמעת היום מופרכת משהו, שלטה במדע ובפילוסופיה שליטה מוחלטת במשך השנים, עד כדי שברוב ספרי האמונה של ימי הבניים מקדישים הרבנים המחברים פרקים שלמים להתמודדות עם הטענה הזאת . טענת "קדמות העולם", כפי שהיא נקראת, התבססה על הנחות מדעיות ותיאולוגיות "מבוססות" מדעית והיתה הסתירה בהא הידיעה בין מדע לתורה בימים עברו. והנה, בתחילת המאה ה20 התגלתה עובדה מדעית שהוכחה באין ספור ניסויים ולפיה העולם "נברא"!!! כמובן שהמדענים לא טענו שהעולם נברא על ידי אלוקים, אבל לטענתם (ולהוכחות שהם הביאו) העולם "התחיל פעם מאיזה נקודה". לפני כן לא היה כלום, שלא ברורה מהותו, אולם לאחר אירוע מסויים, היקום כולו פרץ מהאין ליש. תאוריה מדעית זו (ומכאן והלאה נשתמש תמיד במילה "תאוריה" כדי לא ליפול בעצמנו לטעות של האלהת הטענות המדעיות) נקראת "תאורית המפץ הגדול" והיא הוצעה על ידי מדען בשם ג'ורג' גמוב בשנת 1946. כיום אין אף מדען רציני שטוען שהעולם "היה קיים תמיד" וברור לכולם שהעולם התחיל אי שם בהסטוריה. אמנם המדע מייחס לעולם גיל של מליארדי שנים, והתורה קצת פחות, אולם החידוש של היותו של העולם נברא (דבר שהתגלה ממש לא מזמן, לפני פחות ממאה שנה) הוא תאוריה מוצקה שסותרת את מה שהיה מקובל לחשוב, מדעית, במשך שנים. באופן פרדוכסלי, דווקא התפתחות המדע והיכולת לעסוק בסוגיות אלו חיזקו טענה תורנית ותיקה מאוד שלפיה העולם התחיל בנקודה מסויימת ולא קדמון.

בהמשך השיעורים נעסוק בעז"ה בסוגיית גיל העולם, הנחות מדעיות של תורת היחסות והשפעתן המעשית וכדומה, אולם מה שחשוב לי בשיעור הזה הוא להציג את צידה השני של המהפכה המדעית, שבא בסמוך מאוד למהפכה המקורית- הצד שבו עולם המדע גילה את טעויותיו באמונה הבלתי מסוייגת בכוחו ועבר לצורת חשיבה אחרת וצנועה יותר.

הבעיה (מנקודת ראות אמונית) היתה שבעוד שהמהפכה המדעית הראשונה היתה גלויה לעין כל והשפיעה על חייהם של ההמונים ועל דרך חשיבתם, הרי שהמהפכה השניה היא צנועה יותר, נוגעת יותר למדענים עצמם ולדרך החשיבה שלהם ופחות מדברת להמונים. שהרי גם אחרי גילוי תורת היחסות תפוחים ממשיכים ליפול כלפי מטה, דבר שהופך את הנחותיו של ניוטון למעשיות, אם כי לא נכונות מבחינה מדעית. יתכן לומר שיש כאן גם ניסיון עבורנו, שהרי העולם האלילי איננו קיים כבר, וחייבת להיות לאדם בחירה חופשית, ולכן הניסיון של האדם נוגע לשאלת המדע והאמונה- דבר שלא היה כל כך קשה אילו כל אחד היה מכיר את השבריריות של ההנחות המדעיות (כלומר- אילו היה המדע מוכיח באופן חד משעי שיש בורא לעולם, בעוד שעבודת האלילים נעלמנ, הרי שכולנו היינו הופכים למאמינים והיתה נשללת מאיתנו הבחירה החופשית).

גם כיום הולך המדע ומתרחק מהתחושה של "הכל ידוע לי", ישנן חידות מדעיות רבות מאוד בלתי פתורות, למרות ההתקדמות הרבה בכל התחומים. ויותר מכך, ישנן תאוריות מדעיות שלמות המבוססות על חוסר הידיעה והארגון של הידע האנושי, כמו תורת ה"כאוס", העוסקת באי הסדר בעולם וחוסר התכנון שלו. הגילוי של ה"אנטי חומר" שעוסק בחומרים שכל מהותם היא להתנהג אחרת מהחומרים הידועים. מהותם של החורים השחורים, חידת האחידות הקוסמית שמעיבה מאוד על תאורית המפץ הגדול ועוד... המדע היום הוא צנוע יותר מתמיד, למרות השגיו המדהימים, הוא פתוח יותר מתמיד לתפיסות "רוחניות" ומזמן לא מסביר כל תופעה רק לפי איך שהיא נראית בעניים או בעיני הניסוי והוא בהחלט, מנקודת ראות תורנית, מתקרב לתפיסות עולם תורניות.